לתקציר הספר שלי

התהליך הראשי הוא התגבשותה של תודעה פוליטית לאומית־פלסטינית. התהליך המשני, שהיה במידה רבה תולדה של התהליך הראשי, הוא התפתחותה של חברה אזרחית מובדלת. שאלת אחיזתה של הלאומיות הפלסטינית בקרב הבדואים בנגב תופסת מקום נכבד בהקשר הרחב של היחסים בינם ובין המדינה והרוב היהודי־ציוני שחי בה.

במלחמת העצמאות ובשנים שאחריה נמלטו מהנגב או גורשו ממנו, רוב תושביו הבדואים. הקבוצות שהורשו להישאר בו או לחזור אליו בתום המלחמה, היו לרוב מי שראשיהן ניאותו לשתף פעולה עם המדינה ולסייע לביטחונה.

עקב שיתוף פעולה זה, ברקע היעדרה של ביקורת רעיונית־לאומית מצד הבדואים בנגב לאורך רוב שנות הממשל הצבאי בשנים 1949–1966, וביתר שאת בעקבות הקמת "יחידת הגששים" בראשית שנות השבעים ושיעור התנדבותם הגבוה לשירות בה, נתפסו הבדואים בציבוריות הישראלית כ'נאמנים וממושמעים' ביחסם למדינה.

והינה, כמה עשרות שנים לאחר מכן השתנו פני הדברים כליל. בעת מבצע "שומר החומות" במאי 2021 יצאו עשרות צעירים משולהבים אל צירי תנועה מרכזיים בנגב, חסמו אותם, תקפו נהגים יהודים ואף ביצעו כמה פיגועי ירי. חלפו עוד כמה חודשים, ובמחאה על נטיעות קק"ל בשטחים פתוחים, התעמתו צעירים עם כוחות הביטחון באלימות רבה וגרמו נזקים חמורים. התרחשויות אלה עלו בקנה אחד עם עלייה מתמשכת בתמיכתם של הבדואים בנגב במפלגות לאומיות־פלסטיניות, עד כדי זכייתן ב־94 אחוזים מקולות המצביעים בבחירות לכנסת העשרים וחמש.

הגם שרבים מהבדואים בנגב הסתייגו ממעשי האלימות, ברי שהתפרעויות אלה לא נוצרו יש מאין. הן היו ביטוי קצה לאחיזתו הרחבה של הרעיון הלאומי־פלסטיני בחברה הבדואית בנגב. רעיון זה חלחל אל הבדואים בנגב טרם קום המדינה, ואולם תיקופו לאחר הקמתה, כמו גם כינונם של מוסדות פוליטיים־אזרחיים שאפשרו את ביטויו, היו תוצאה של התרחשויות מרתקות שהתחוללו בנגב בין השנים 1965–1981.

תהליך זה קדם לתהליכים אחרים שהשפיעו גם הם על השאלה הפוליטית בחברה הנדונה. למשל, קשרי נישואין של בדואים בנגב עם תושבות הגדה המערבית ורצועת עזה לאחר מלחמת ששת הימים. בעקבות הנישואין עברו נשים רבות למדינה במסגרת איחוד משפחות וילדו צאצאים שצד אחד במשפחתם הוא תושב ישראל והאחר תושב הגדה המערבית או רצועת עזה. אך איחוד המשפחות בא לידי ביטוי פוליטי ממשי רק לאחר שהצטברה כמות משמעותית של בוגרים, ומניה וביה בעלי זכות הצבעה לכנסת, מקרב צאצאים אלה. גורם נוסף שנודעה לו חשיבות בעיצובה של הזירה הפוליטית הנדונה היה כניסתה של התנועה האסלאמית לנגב. 

בשנת 1965, בעקבות מגעים עם ערבים מחוץ לנגב בעיקר באמצעות מערכת החינוך, החלו לצוץ אצל הבדואים בנגב התארגנויות של צעירים בעלי עמדות לאומיות־פלסטיניות. ברקע ההתנגדות לניסיונותיה של המדינה לעצב את פניה של החברה הבדואית בנגב לפי צרכיה – גאוגרפית, חברתית ופוליטית, הלכו וגברו העמדות הלאומיות-פלסטיניות וקנו אחיזה בקרב הבדואים בנגב. במסגרת זו אימצו פעילים בולטים דרכי התארגנות חדשות ופיתחו פרקטיקות דמוקרטיות־ישראליות של התנגדות.

כך, מתוך דינמיקה סוערת של יחסים מורכבים עם המדינה, ובשל מתחים פנימיים בתוך החברה הערבית בנגב, התגבש מסד ארגוני ורעיוני אצל הבדואים בנגב שקרא תגר כלפי המדינה. הוא הבשיל לכדי עצמאות פוליטית כבר בשנת 1981, לאחר הירצחו של חבר הכנסת השיח' חַמַאד אבו רבּיעה, דמות פוליטית בכירה בציבור זה. את מקומו של השיח' שניהל שיח פרגמטי עם השלטון, תפסה האגודה לסיוע והגנה על זכויות הבדואים בישראל שדגלה באקטיביזם בגוון לאומי־פלסטיני. בד בבד מוסדה גם פעילותה של אגודת בני לַקִיַּה, שיוזמיה היו אנשי תנועת בני הכפר (אַבְּנַאא אלבַּלַד) הלאומית־פלסטינית.

ביטוייהן של התפתחויות אלה לא נותרו מנת חלקם של הפעילים בהתארגנויות או של האליטות הפוליטיות, אלא קנו אחיזה בקרב הציבור הרחב. בבחירות לכנסת האחת עשרה בשנת 1984 חלה עלייה דרמטית בשיעור ההצבעה של הבדואים בנגב למפלגות לאומיות־פלסטיניות מ-4.78 אחוזים בבחירות לכנסת העשירית ל-20.5 אחוזים בכנסת האחת עשרה. מגמה זו נמשכה גם בבחירות הבאות. בשנת 1988 הצטרף טַלַבּ אלצאנע, מראשוני אגודת בני לקיה וכעת נציגה בנגב של המפלגה הדמוקרטית הערבית (מד"ע), אל הקריאה הלאומית־פלסטינית. בבחירות אלה עלתה התמיכה במפלגות לאומיות־פלסטיניות על התמיכה במפלגות יהודיות־ציוניות בפעם הראשונה מאז קום המדינה, והיא הלכה וגברה בחלוף השנים.

חלקה הראשון של עבודת הדוקטורט פורסם כפרק בספר "בדואים בנגב: שבטיות, פוליטיקה וביקורת", והוא נגיש להורדה ללא עלות באתר של מכון הרצל לחקר הציונות באוניברסיטת חיפה בקישור למטה. בימים אלה אני שוקד על עיבוד חלקיה האחרים של עבודת הדוקטורט לספר אשר עתיד לצאת במהלך השנה. לצד עבודתי זאת אני משמש עמית מחקר במכון למדיניות נגד טרור בבית הספר לממשל דיפלומטיה ואסטרטגיה באוניברסיטת רייכמן.